טרום הקדמה. גילוי נאות.
היום, ה-04.06.2024 הסטודיו [לא] חוגג, אבל כן מציין יומולדת 16.
היום לפני שנה אמור היה לעלות כאן פוסט יומולדת 15 לסטודיו. שהיה אמור להיות סוג של חגיגה, או לפחות קצת תעופה עצמית מותרת ומומלצת בנסיבות ההן. בחיים הקודמים של לפני ה-7 באוקטובר.
העניין הוא שהפוסט לא עלה כי החיים היו עבורי באופן אישי מורכבים גם בתאריך הזה לפני שנה ולמרות שהוא היה כתוב וכבר הועלה לטיוטות והתמונות היו מוכנות והופעל עלי לחץ [לא] מתון מצד הצוות שיאללה ונו תעלי כבר, למה את מחכה? ומומנטום ותתני לעצמך חופש רגע מכל מה שמטריף אותך.
הוא לא עלה.
לא הצלחתי להתנתק.
אמרתי לעצמי, עוד יהיה מועד מתאים. פוסט יומולדת אפשר להעלות גם רטרואקטיבית. כל עוד את זוכרת שיש רטרו ואת אקטיבית ומחליטה ללחוץ על הכפתור. בנתיים האקטיבית הזאת היתה צריכה לעשות ״וי״ על כמה משימות קודמות. וכך התמסמס לו פוסט ויומולדת והאקטיבית ההיא. שהיא אני. אז ועדיין עסוקה במקביל לניהול מפעל חיי בנסיון לתקן עוולות עולם ולשקם חלקים אחרים מחיי שקרסו להם [יום אחד אאסוף את עצמי לספר גם על זה אני מניחה] ולא הצלחתי לבצע את הפעולה הפשוטה של פאבליש פוסט.
טו מייק אה לונג סטורי שורט [אני בסדר עם סטורי. פחות טובה בשורט ;)]
שכחתי מקיומו של זה וכתבתי פוסט חדש ליומולדת שש עשרה החל היום. ונתקעתי. כמו בכל נסיון כתיבה כמעט מאז השבת ההיא. כדי לנסות לצאת ממחסום הכתיבה, פשפשתי בכל 80 אלף הפוסטים הנון פאבליש שבאמתחתי במחשבה שבטח אמצא משהו שכתבתי עלינו בעבר שייתן לי איזה בסיס או התחלה.
כמה טקסטים קפצו לי ועזרו לי להתחיל ודווקא כשנכנסתי לשוונג. נכנס טלפון דחוף ונאלצתי להתפנות למשימה מטרידה שלא אפשרה לי להמשיך בכתיבה.
סיימתי פגישה אחרונה להיום. בשעון 23:06 וחשבתי לעצמי. לא שוב. אין מצב שלא יעלה פוסט גם השנה. אני אכנס לעורך. אשפוך את מה שיש וזה מה שיעלה. עם תמונות. בלי תמונות. חייבת לשבור את המחסום שלי מעצמי.
אני אדם חרוץ וממלאת משימות ידועה. דד ליין עבורי עד כמה שניתן הוא עניין קדוש. לכן עשיתי את הדבר המתבקש. הקשבתי לעצמי ונכנסתי לעורך.
איך לומר זאת בעדינות? היי ונעים מאוד פוסט מוכן מלפני שנה ששכחתי שכתבתי והעלתי רק לא פיבלשתי. שרק מחכה לרגע שאזכר בו ואלחץ ש-ג-ר-י. פאבלשי. שלחי. הפיצי לכל עבר.
קראתי את מה שכתבתי לפני שנה. לראות עד כמה מנותק הוא ביחס למה שאני מרגישה.
אז כן. הוא מנותק בזה שהוא קצת מנותק ויש בו שמח ואני עצובה. הוא מנותק בזה שהוא לא יודע מה עומד להתרחש עוד ארבעה חודשים ואיך הכל השתנה מאז שנכתב. אבל מצד שני הוא קרלי בלקי. הוא לא מתיימר להיות מישהו אחר. הוא קצת מספר. קצת מרגש. קצת אישי. קצת של כל מי שליווה אותי ואותנו כל השנים האלה שהן כבר חתיכת תקופה של חיים.
החלטתי שמגיע לו ולי ולנו שהוא יהיה בחוץ. עם העצוב והשמח. ככה כמו שהוא. נעשו בו שינויים קלים כמו לשנות ליומולדת 16. ונוספה לו הקדמה [מיד] שהיא העכשיו שלי שלנו ואי אפשר בלי. בלי זה לא עובר לי בגרון.
בואו לצלול פנימה.
הקדמה.
אופטימיות.
היא תכונה שקשה לשמר בימים אלה. ימים שהפכו לשבועות וחודשים. השביעי באוקטובר לקח מאיתנו את התמימות. את הביטחון הבסיסי. האישי. הלאומי. ההורי. הכלכלי. את תחושת המוגנות. את האמון. את תחושת הוודאות. את היכולת לראות קדימה מספיק בשביל להתנהל ולקבל החלטות מושכלות כמעט בכל תחום.
אופטימיות.
אופטימיות היא כנראה איזו תכונה או יכולת בסיסית מוטמעת פנימית להתמיד עם מחשבה שקיימת תקווה. איפשהו. אי שם. היום. מחר. בהמשך השבוע. בחודש הבא.
אופטימיות.
אופטימיות היא אמונה. אמונה שכל אחד או אחת מחזיקים בפנים. בצורה ובכמות שכנראה קשורה גם בגנטיקה. באופי. בחוזק ובחוסן האישי. וגם בנסיון העבר והשפעות הסביבה.
אופטימיות.
אופטימיות מצריכה יכולת התמדה. יכולת לפתוח חלון כשנסגרת דלת. לראות חריץ של אור כשהחושך יורד ומכסה על הכל. להמציא את עצמנו מחדש כל פעם שנדמה כי הדרך חסומה או שכשלה איזו תוכנית מקורית.
אופטימיות.
אופטימיות היא יכולת לכוון ולראות מטרה רחוקה ולפעמים עמומה או על גבול הבלתי אפשרית ולא לוותר. למצוא את המסלול. לסמן דרכים עוקפות חלופיות. לדעת לעצור לחשב מחדש. להפעיל קשרים. לדעת לא להתאהב בתוכניות ולא להקשר לדרך אחת. לדעת לזרוק לפח את מה שלא הולך או לא הלך. ולא להתייאש.
אופטימיות.
אופטימיות היא חבל דק ושביר שמצריך אימון ותרגול יומיומי להחזיק פיסות של תקווה. להאמין כל הזמן שיש בשביל מה. אופטימיות יכולה להתערער בקלות כשכל תחושות הקיום הבסיסיות נעלמות. והן נעלמו. בבת אחת ובלי הודעה מוקדמת. פתאום העולם או לפחות החלק הזה של הכדור שבו קיימנו חיים ושגרה יחסית. עמד מלכת. איבדנו הרבה כל כך.
הזמן שעבר מאז השבת ההיא מתעתע וזורע שאלות. מתעתע ומפרק אמונות. תקוות. חלומות. כשאלה חולפים כמו עונות השנה. עלי שלכת נושרים. מתפזרים. כמו מבשרים. כמו זועקים את זעקת החברות והחברים. שנשארו בסתיו ההוא ולא ידעו לעולם. כמה בכינו אותם.
עלי שלכת שבורים. מחוררים. מבלאי לא מכדורים. מתערבבים ברוחות סוף העולם לצד רוחות של תקווה. נאספים לערימה בצבעי צהוב כתום ואדמה. שמשב קליל של אחר הצהריים אקראי מפזר על המדרכה. עלים מיוסרים מתייבשים. ההולכים דורכים עליהם בלי משים. כשהם מתלחששים בינם לבין עצמם עם רוח שורקת ושיר. שמועות על חילופי מזג האוויר. עלי שלכת הותשו ויבשו על כביש אספלט זקן שיודע את כל הסודות. של מי שישנם. של מי שהלוואי. אך הם אינם. עלי שלכת יודעים מתי מצופה מהם לעצור. ומתי תפקידם לנשור. הם לא מחכים להוראה מגבוה או לעלה ראשון שיגיד ״אחרי״ ויקפוץ בלי פחד אל הלא נודע.
עלי שלכת עייפים מסתיו אדום. לוהט וחרוך. מתערבבים באדמה הלחה הרטובה. שמביא איתו הגשם הראשון. מספר שהוא נציג החורף ודרכו דרכי שלום. חורף תמים. הופך לסופת רעמים. ברקים ודמעות. עננים צפופים כבדים מנשוא בשמים. והרבה יותר בלב. מבול זלעפות מצליף וכואב. השעון מתקתק בלי הפסקה. מחוגיו ממשיכים להסתובב.
רקיע מעל מתבהר. מבשר. אביב קרב. עוד לא הספיק להבין מה קורה פה. להשתלב. להתערב. למלא חורים בלב.
גם האביב מתנצל הזמן מורה לו לסגת. מחליפה אותו שמש יוקדת. סליחה? אפשר לעצור? אני רוצה לרדת.
היי את לא יכולה. את אופטימית. על מי את עובדת? חצות היום. שלל שרב. קיץ בא. שש אלי קרב. אופטימיות מחייבת להמציא תקווה ותפילה יומיומית. בבקשה שלא ככה נגיע לסתיו.
מכאן והלאה. זהו הפוסט המקורי [להוציא שינוי השנים ההכרחי]:
השלושים וחמישה במאי הוא היום בו קורים ניסים ונפלאות. וגם דברים מוזרים מאוד.
היום לפני חמש עשרה שנים בדיוק. בשלושים וחמישה במאי קרה דבר. נס נפלא ומוזר. גם פתחתי תיק במס הכנסה וגם עליתי על מטוס לניכר. חמש עשרה שנים חוגג היום ילדי בכורי. סטודיו קרלי בלק. השחרחר והמתולתל שלי.
מה זה לעזאזל Curly Black? קרלי בלק? מה זה השם הזה? שואלים אותי גם היום במקרה הטוב. ובמקרה הפחות מתקשרים להזמין המבוגר או תספורת. ומתפלאים. רגע. מה קרה? זו לא מספרה? או. מה זה לא בלק? הבורגר? לרוב אני עונה שזו טעות. לעיתים כשנחה עלי הרוח ובצד השני של הקו אני מזהה יכולת להתמודד. אני לוקחת הזמנה או שלעיתים הם מתעקשים לא לסגור ולהתעניין. טוב בסדר. אז מה זה כן? וכדי שלא יצאו בידיים ריקות. אני מקבילה בין הבחירה בהמבורגר. לשייק ירוק. או סלט ירקות. או בקיצור. איך הכל קשור. באנשים. נשים. קהל. מותגים. ובלספר סיפור.
אז חלק או מתולתל?
שאני פותחת דלת ונכנסת לאיזו פגישה. לפעמים עדיין יש איזה רגע של השתאות. הרמת גבה. החלפת מבטים. אני כבר מכירה את התחושה. הישירים יספרו שהם ציפו שתיכנס איזו אחת עם אפרו לראשה. הנבוכים יספרו איזו בדיחה נדושה. ואני והקרלי בלק שלי שכבר חמש עשרה שנה רגילים. נחייך בלי מילים. לפעמים נדלג ונעבור ישר לעיקר. את המתעקשים נשאל אם מעדיפים את ההסבר הארוך או הקצר. התשובה לרוב תהיה "את שניהם". וכדי לא להפליג לאלף לילה ולילה. אני אשלוף את הנאום המוכן המסכם. על הקו הזה. הראשוני. הטהור. התמים. המסולסל. המקורזל. המתולתל. שמתחיל את דרכו בעולם כסבך קווים מסורבל. המקביל לקשקוש במחברת. בליל רעיונות לא מגובש. נחוש ונרגש. כל פרוייקט. כל לקוח. כל אתגר מחדש. למצוא את הצורה. הצבע. השפה. הקו האחד. הייחודי והמיוחד. הנכון. שמחבר בין מסר ורעיון בין ערכים. אישיות וקהל. לטקסט. למילים לויזואל. ופתאום הוא כבר לא סבוך ולא מפותל. הוא הופך לקו נקי ובהיר וברור. יש לו אחריות על הכתפיים לברוא שפה ולספר סיפור.
אמסטרדם מסלסלת לפני שש עשרה שנים. באותו שלושים וחמישה במאי. עליתי על מטוס לאמסטרדם. משאירה מאחוריי. את כל מי שאמרו זה לא בשבילך. את עוד צעירה. להיות עצמאית במדינת ישראל זה נורא. אבל אני לא אוהבת שאומרים לי. ולא שמורידים לי. והרוח במפרשים רק התגברה והתחזקה. ארזתי לי מזוודה קטנה והנחתי בה בעדינות אומץ. התמדה. עקביות. ומלאי של תשוקה. הסתכלתי לרגע במראה ואמרתי לדמות שהביטה בי חזרה. היי את. את יכולה ואת חזקה. זה המסע שלך עכשיו. את דגה שיודעת לשחות בכל מצב.
אמסטרדם היתה טובה אלי. היה לה תפקיד. הסברתי לה שהיא צריכה לעזור לי להפריד. בין הקו המסולסל ההוא שעוד היה אז רעיון בתולי שהתגבש. בלי יסודות. בלי גב. בלי איזו תוכנית או מסלול מחושב. טסתי לאמסטרדם כדי לחשוב. כדי לקבל השראה. כדי לחפש. או למצוא נקודת התחלה ברורה. טסתי כי ידעתי שכך אוכל להשקיט את הקולות הלוחשים סביבי. משוגעת. את טועה בבחירה. את תצטערי ולא תהיה דרך חזרה. די. תפסיקו. יש לי מספיק שדים ופחדים משלי. אין ברירה. זה חזק ממני. אני טסה כדי לחזור עם קווים ומטרה.
מערכות מורכבות. יחסים פתוחים. באותו שלושים וחמישה במאי. התחייבתי לעצמי. שלא משנה מה. לא משנה מתי. ניסים ונפלאות. דברים מוזרים. חוויות. הצלחות. משברים. הראש ישאר מורם. החדרים בלב ימשיכו להזרים דם. ושהקרלי בלק הזה ואני זה לא עוד איזה סטוץ או סתם. זו מערכת יחסים לעולם.
קרלי בלק ידע ימים יפים יותר. וכאלה שפחות. משברים לא חסר. לא כל הדלתות פתוחות.
דרוש כישרון. כן. ברור. זה בשביל המוצר. התוצר. בלעדיו היינו כלום ושומדבר. אבל כישרון לבד. אין לו סיכוי. לא ישאר לו זמן פנוי. לכל השאר.
הקרליז והסלסולים קרלי בלק הוא כבר מזמן הרבה יותר ממני. יש לו מהגנים שלי וחינוך בסך הכל טוב בהתחשב בכך שהוא ילד ראשון. יש לו זרועות משלו ואופי וויב שרוב הזמן ברור ומגובש. הוא כבר מזמן לא אותו קו מבולבל ומקושקש. קרלי בלק הוא סטודיו עם קול ומנגינה. לחלקנו. בלי שמות. נרשם לעיתים חוסר בשעות שינה. הוא כבר לא נבוך. לא מסתתר בפינה. חמש עשרה שנים שהוא מרחב. מתפתח ורחב. שמורכב. מצוות משובח שכל כולו כישרון. דמיון. תשוקה לעיצוב וכוח רצון. אנחנו מפה פרוסה בה רואים רחוק. טווים חוטים. נועצים בה מסלולים ושבילים. יעדים ומטרות. לעצמנו וללקוחות. חוקרים ומנקים אבק מפינות חשוכות. שהופכות מוארות. יחד אנחנו הולכים. יוצרים מהלכים. הרמוניה בקשת של צבעים וצורות. הגילים פה נעים על ציר זמן של עשרים שנים.
יש לנו את הקול השקול. המבוגר. האחראי. ויש לנו קול צעיר ושובב ופראי. שאגב לא קשורים דווקא לגיל הביולוגי. וזה מה שחפה כל כך בשילוב המשובח. הקרלי הזה מוביל אותנו להיות. לגלות. לעשות. הוא חד ושנון. מקפץ. מתפזר. משתעמם. חייב גיוון. וגם. יודע לאסוף. לנשום. לשבת במקום ולא לקום עד שיש תשובה לשאלה. עד שיש הסכמה על נקודת התחלה. עד שנוצר לנו אוסף של דברים. לא בהכרח קשורים. שאנחנו לאט לאט מפצחים ומחברים. עד שנוצרת שפה ייחודית ומשותפת. עולם תוכן עשיר. חוויה מרגשת.
אנחנו יודעים לזהות אם ה"בוקר טוב" בבוקר הוא אמיתי או רק בכאילו. אם מספיק שוט של קפה כדי להתעורר. ולאוורר. או שהמצב רציני ומדאיג. ומצריך דווקא שוט של וויסקי. או משלוח שוקולד חריג.
יש לנו גינה עם פרחים של אביב רוב השנה. צמחי תה ותבלין. וכמה חתולי רחוב שמצאו את הדרך הקלה להשמין.
שבגדול מנהלים איתנו מערכת יחסים מורכבת ומפותלת. במיוחד מאז שלמדו לפתוח לבד את הדלת.
מגלים סודות.
כמו עליסה בארץ הפלאות. גם לנו יש מין דלת סתרים שכזאת. מלאה בפתקים עם אמרות ומשפטי עידוד שכתבו לנו לקוחות. על פרוייקט או משימה. וגם כמה כאלה שגרמו לנו למעט קשיי נשימה. יחד אנחנו הרבה יותר מלחוד. מאחדים מוחות וכוחות. לא עושים לעצמנו הנחות. מרימים ללקוחות. מגשימים חלומות. הופכים רעיונות למותגים. חיים. נושמים. מעוררי רגשות וחושים. תרים אחר פרונות. עולמות חדשים. חיבורים. ברורים מאליהם וגם משוגעים ולא סבירים. עפים על אתגרים. לא מוותרים. עומדים בדד ליינים קשוחים. סוגרים פערים.
בכל שנה. אנחנו משתדלים לציין ולחגוג. תוך כדי מעלים ונזכרים. חמש עשרה שנים של זכרונות וסיפורים. קצוות חוטים שמתחברים. לקוחות. ספקים. מכרים. אין ספק שכאן. גם כשלא וודאי לאן. מה ההיקף. או כמה זמן. ברביעי ביוני. שהוא גם השלושים וחמישה במאי. ולמען האמת. גם בימים אחרים. קורים. ניסים ונפלאות. וגם. מלא דברים מוזרים.
מזל טוב. לנו ולכל מי שאיתנו. אנחנו מוכנים לבאות. הלב מתרחב.
Sweet sixteen לא תאכזב
לשיתוף יש ללחוץ על האייקונים מטה, או פשוט להעתיק את הלינק ולשלוח לאן שבא :)
תגובות פה למטה ישמחו אותי ואותנו, אפשר גם לשלוח למייל: hagar@curlyblack.com
לקבלת פוסטים חדשים, טריים משולחן הסטודיו הקולח, הרשמו והשארו מעודכנים
לקבלת הצעות מחיר, תיאום ייעוץ, שאלות ובקשות ספציפיות,
אפשר לכתוב הודעת וואטסאפ למספר - 0508821028
או למייל - shelli@curlyblack.com
ואנחנו נדע לקחת את זה משם.
היתה בי תקוה כי בשלושים וחמישה במאי שנת 2024 נהיה במקום אחר ויחזרו אלינו החטופים כולם.
הם עדיין לא כאן. צער צער העולם.
תודה על הזמן. שום דבר לא מובן מאליו. בשבילי זהו לא רק בלוג. זוהי מערכת יחסים.
שיבואו עלינו ימים טובים. אמן.
ניפגש בפוסט הבא :)
הגר
Comments